הסרט מספר על ניק פיורי - מנהל הסוכנות לשמירת השלום העולמית, אשר בעקבות פלישה של אויב מעולם אחר המאיים להשתלט על העולם, פונה לגיבורי העל - איירון מן, קפטן אמריקה, הענק הירוק והאלמנה השחורה – במטרה לאחדם ולגייסם להצלת האנושות.

לכאורה, זה אמור היה להיות סרט השנה - סרט שמאחד כמה מגיבורי הקומיקס הגדולים ביותר. לצערי הרב, הסרט לא "מספק את הסחורה". העלילה - מסורבלת ולא מובנת; בכל סרט גיבור על טוב הנלחם בנבל, המתוחכם החזק שלכשאורה לא ניתן לנצחו, בסרט, לא מובנת המטרה של לוקי – האויב האכזרי שמאיים על שלום כדור הארץ – שמעבר לשם המוזר והחזות האנמית - הוא דמות בנאלית וחסרת כל מעוף.

גיבורי העל, כולם מלבד איירון מן, מתגלים כטיפוסים די דכאוניים עם צורך תמידי בהכרה. ציפיתי להרבה יותר משחקי כח וחיכוכים בין גיבורי העל, אבל מה שמתקבל הוא פטפטת מייגעת. הסרט עצמו סובל מפיצול אישיות די רציני - יש בו שילוב מוזר ובלתי אפשרי בין "זעם הטיטאנים", "שר הטבעות", "הנוסע השמיני", "אנשים בשחור" ו"ארמגדון".

פן נוסף שיש להתייחס אליו – יש תחושה שבימאים רבים מבקשים להציג את הסרטים שלהם בתלת מימד, כי מדובר במשהו פופולארי ונחשב לטכניקה מתקדמת, אבל אין שום סיבה מוצדקת להציג את הסרט הזה בתלת מימד – כמות האפקטים שמקבלים אימפקט חזק מהשיטה ניתנים לספירה על יד אחת.

נקודות האור שהעלו חיוך על שפתיי היו רוברט דאוני ג'וניור, תור איירון מן. נפלא כתמיד, דמותו שנונה ומבריקה, והוא גם גונב את ההצגה מאר גיבורי העל. בסרט גם שזורות מספר בדיחות מצויינות ושנונות.

לסיכום: ממליץ מאד לאוהבי הז'אנר

"סודות קבורים" שיך לאותם ספרי מתח קלילים וזורמים שגומעים תוך יומיים שלושה מבלי שיתעורר הצורך להפעיל את הראש יותר מדי.
הפרקים קצרים מאד (עמוד או שניים לכל פרק), כשבסוף כל פרק נשאר הקורא מסוקרן או מופתע. העלילה מעידה על דמיונו העשיר מאד של הסופר ועל יכולת כתיבה מוצלחת. וכך, במהלך הספר אפשר גם לתהות על הטוויסטים המופרכים כל אימת שהגיבור נקלע למבוי סתום (כל מיני חברים ותיקים של הגיבור הראשי שצצים תוך כדי עלילה בדיוק בזמן הנכון), אבל גם ליהנות מהם.

זה הספר השני בסדרת הספרים של ניק הלר ונראה שהסדרה מוצלחת במיוחד. סדרות של ספרים מאפשרות לקוראים הוותיקים לפגוש מחדש בגיבור מוכר על אישיותו, הדרך שבה הוא חושב והקפריזות שלו. ממש כמו מפגש מחודש עם ידיד ותיק. אבל גם קוראים חדשים יכולים להיכנס לעלילה בקלות, ואין כל צורך לקרוא את הספרים הקודמים בסדרה.

עלילת הספר קולחת, ויש אקשן בלי הפסקה. הסיפור עוסק בבתו של איל הון אמריקאי שנחטפת ונקברת בעומק של שלושה מטר באדמה כשהיא עודנה בחיים. כמו בכל סיפור מתח טוב, יש טובים ויש רעים. גם אצל הרעים יש דרגות של אכזריות כשבשיא האכזריות מחזיק אחד משובי הנערה, רוצח פסיכופת חולני שגם דמי כופר לא יוכלו לשחררה ממלתעותיו.ניק הלר, ידיד המשפחה, נחלץ לעזרת הנערה ובתחכום רב וצא להתמודדות של ראש בראש עם הרוצח החולני.

סה"כ ספר מומלץ מאד להעביר אתו את הזמן, קצת כמו סרט אקשן טוב שלא זוכרים ממנו כלום דקה אחרי הצפייה.

כל חובבי הרגאיי השורשי, האותנטי והמודרני יגלו עניין באלבום המצוין הזה שנפתח בשיר Lion Of Judah שמכניס אותנו, ללא בזבוז זמן, לגרוב של הרגאיי עם ליין הבאס הדומיננטי, כלי הנשיפה ונגינת הגיטרה האופייניים לסגנון הרגאיי.

בחרתי לא להתמקד בכל 11 שירי האלבום מאחר שרמתם הגבוהה די אחידה, והשירים עליהם העדפתי לכתוב, פשוט בולטים מעל השאר מהסיבות שאפרט בהמשך.

השיר החמישי Voodoo Chile הינו גרסת כיסוי לשירו של האיש שהראה לעולם מה ניתן לעשות עם גיטרה חשמלית מחוברת לפאז, ג'ימי הנדריקס. אלא שאצל זבולון ריף, הגיטרה המפורסם, הוא הוחלף בריף באס, ומקצב הבלוז רוק הכבד שאפיין את המקור הוחלף במקצב הרגאיי. כמובן, צריך להיות מצויד באומץ רב כדי לקחת קלאסיקת רוק על זמנית ו"לעצב" אותה מחדש באופן כל כך שונה מהמקור, משימה שזבולון עומדים בה בהצלחה רבה לטעמי.

השיר הסוגר את האלבום Nah Give Up הינו תוצר של שיתוף פעולה עם הדי ג'יי Ranking Joe שמניב מוצר רגאיי דאב עוצמתי.
הטקסטים באלבום דיי "מתיישרים" עם הטקסטים שמאפיינים את הרגאיי, העוסקים מאז ומתמיד באחווה ושלום, ציון, אפריקה, קצת מחאה וכדומה.

מבחינה מוזיקלית האלבום אינ מחדש דבר, ואין בכך משום ביקורת מכיוון שיש כאן שמירה על השורשים של של סגנון מאד אותנטי, גרובי ומונוטוני. הכלי הדומיננטי הינו הבאס , אחריו כלי הנשיפה והתופים. הגיטרה ברגאיי מהווה ליווי, ואורגן ה Hammond נשמע טוב כתמיד.


האלבום מומלץ לכל חובבי הרגאיי ועומד בקו אחד עם אלבומי רגאיי של אומנים בינלאומיים ידועי שם, והוא החלט מומלץ למי שרוצה להיכנס לעולם הרגאיי וליהנות מגרוב סאטלני .

ראשית אני חייב לציין שלא זכיתי לראות את הגרסה המקורית. לכששמעתי על הגרסה הישראלית לסדרה בת השלושים כמעט, די התלהבתי אך גם חששתי פן היא לא תהיה מוצלחת. הפורומואים לא גרמו לי להתלהב מהסדרה, אבל בכל זאת צפיתי, ואחר צפייה בפרק הראשון אני יכול לומור בוודאות, וואו!

לא האמנתי שגרסה ישראלית לסדרה אמריקאית ועוד קומדיה, תצליח. אז טעיתי ב"נשואים פלוס" נעשתה עבודה מצויינת. השחקנים מבריקים ומהטובים בארץ, ההומור בעת ובעונה אחת שנון ודבילי, והסיטקום מצחיק בטירוף. אין ולו רגע דל. התסריטים מוצלחים, וברור לי שאתמכר לסדרה וארכוש את הסי. די של כל הפרקים, כי זה שווה את זה.

התפקיד שממלאת דורית בר אור תפור בדיוק למידותיה, היא לא הפסיקה להצחיק ולהראות את הקסם שלה. היא דמות נוחה, ומתיאמה לעלילת משפחת אברהמי מקריית אתא. אלון סנדלר, המוכר יותר לקהל הילדים מ"אליפים", אמין, שטוניק וילדותי בהתאם לצורכי התפקיד.
כמו גם נועה וולמן שתפקידים מהסוג הזה מתאימים לה והיא מגלמת אותם כראוי. גם ליאור אשכנזי ממשיך להוכיח את כשרון המשחק שלו ואת יכולותיו כשחקן סיטקום מוצחק ומפולפל.

התאהבתי , אין לי סבלנות לחכות כדי ולראות כבר את המשך סיפורם של כל בני המשפחה הזאת. מבין כל תוכניות הריאליטי הרבות שצצות עכשיו על המסך, "נישואים פלוס" מהווה רגע של נחת ומספקת מנת הומור גדושה בתוך כל "המציאות" .

ממליץ בחום רב!

זהו פרק נוסף בסדרת ההצגות "צלילי קסם", שכתבה, בייצה ומגישה ניצה שאול. בפרק הנוכחי של סדרת המופעים מועלים קורות חייו של פרנץ שוברט, מלידתו ועד מותו, בגיל צעיר יש לומר. שוברט, למי מאיתנו שאינו מכיר, זכה להערכה רבה בקרב כל המוסיקאים החשובים בווינה עוד כשהיה ילד, אולם לתהילה של ממש זכה דווקא בשנים שלאחר מותו בגיל 31 בלבד.

פרנץ שוברט חי בעוני רב וחלם כל הזמן על אוכל. אביו, אשר היה היחיד שהאמין ביכולות של בנו, דחק בו להשקיע בלימודי הנגינה, ושוברט התגלה כילד פלא של ממש. פרנץ הילד, התקבל למקהלת הילדים המפורסמת של וינה ובמשך חייו הקצרים הספיק להלחין מאות שירים ויצירות מקסימות ביניהן גם "דג השמך".

המופע משלב בין סיפור, מפיה של ניצה שאול, ביצוע של רביעיית רקדנים מופלאים ושירה של זמרת מצוינת, ניבה אשד, שהפליאה בקולה בליווי רביעיית מיתר ופסנתר. הוא מביא עמו הומור ומגע של קסם, ואני בהחלט זוקף זאת לחינניותה של ניצה שאול ולכשרונות המשחק, הריקוד והשירה של המשתתפים האחרים.למרות שניצה שאול היא כוכבת לא קטנה, אין ספק שדווקא להקת הרקדנים והזמרת הם הכוכבים האמיתיים.תלבושות השחקנים יפיפיות וצבעוניות והן הוסיפו לאווירה הקסומה.

הילדים באולם, בגילאי שנתיים – לאחת-עשרה בערך, אהבו מאד את המופע והפליאו בידיעותיהם בתחום המוסיקה הקלאסית, כלי הנגינה והשירה. אם לקבוע על-פי פני הילדים, אשר לא פצו פה ולא מצמצו לאורך המופע כולו שאורכו כשעה ורבע, הרי שאין ספק שלא מדובר "בצלילי קסם" בלבד, אלא ברגעי קסם של ממש.

מומלץ בחום.

זה לא ספר פנטסיה מדב...אלא מדע / מדע פופלארי

מהיותר טובים באדפטציות שעשו לדמות/דמויות קומיקס.

אין רגע דל, אפקטים והומור אז מה צריך יותר בסרט קייץ כייפי ?

ברוב הסרטים של מארוול קומיקס רצוי להשאר באולם עד הסוף , כמעט תמיד יש טיזר לאחר הכתוביות.

וזה חזרתם לתודעה של שירים ישנים שחלקם נשכחו במהלך השנים...

מחכה בכיליון עיניים לעונה החדשה. יש לי הרושם שמשה פרץ יפתיע בגדול. ללא ספק מדובר בתוכנית איכותית וכובשת.

ההופעה של ד"ר ל. סוברמניים, גדול נגני הכינור בהודו, כפי שהכריזה ההזמנה, התחילה באיחור. אין הרבה מה להתפלא, מדובר בהופעה הודית לכל דבר ועניין וככזו היא כללה את כל סט החוויות שאני זוכר מההופעות שראיתי בהודו – נגנים שמכוונים את הכלים על הבמה, קדוש הודי שעולה מהקהל ומברך את המופיעים, קהל הודי גדול שעוזב באמצע (לא כי ההופעה נמאסה עליו, פשוט האוטובוס האחרון יוצא...). אולם, בניגוד להופעות מהודו, הפעם באמת היה מדובר במאסטר אמיתי. יהודי מנוחין פעם כינה את נגן הסיטאר ראווי שנקר – 'מוצרט של דורנו'. על פי השוואה זו צריך לקרוא לל. סוברמניים 'פגניני של דורנו'. כידוע, פגניני היה וירטואוז מבריק, ושליטתו ומהירותו בכינור הם אלו שהביאו לו את התהילה, ולאו דווקא המורכבות המלודית והעומק של נגינתו. יחד עם סוברמניים הופיעו בנו על כינור, שני מתופפים, ואחד שניגן על נבל פה, שזה מעין קפיץ שהוא מחזיק בפיו ועושה איתו קולות מצחיקים.
לאורך ההופעה ביצעו הנגנים שני קטעי ראגה. היתה מעט חד גוניות בבחירה לבצע רק שתי ראגות, ולאחר זמן מה, מאזין שאינו בן בית במוזיקה הזאת עלול למצוא את עצמו משתעמם מהסולם החוזר על עצמו. אורך ההופעה, אם מחסירים את האיחור הרציני בהתחלה, היה כשעה וקצת, קצר מדי למחיר כרטיס מלא.
המוזיקה ההודית כפי שאני חוויתי אותה בהודו, היתה יותר מדיטטבית ומרגיעה, ואילו זו של סוברמניים היתה יותר מהירה ווירטואוזית. אולי יש בכך הבדל סגנון אישי, ואולי זה הבדל בין הנגינה הצפונית לדרומית בהודו. בין כך ובין כך, נהניתי מאוד.